כרמן- של ז'ורז' ביזה - אופרה המלכותית בקובנט גארדן
"לא אבזבז מילים. כרמן שלך היא "פלופ". היא אסון! היא לא תחזיק מעמד יותר מ-20 הופעות. המוסיקה נמשכת ונמשכת. לא עוצרת לרגע. אין אפילו זמן למחיאות כפיים. זו לא מוסיקה. והסיפור, זה לא מחזה. איש פוגש אישה. היא מוצאת חן בעיניו... זו המערכה הראשונה. הוא אוהב אותה. היא אוהבת אותו. זו המערכה השנייה. היא מפסיקה לאהוב אותו. זו המערכה השלישית. הוא הורג אותה. זו הרביעית. ולזה אתה קורא מחזה? זה פשע, אתה שומע אותי? פשע!"
די משעשע לקרוא היום, 135 שנה אחרי הצגת הבכורה (1875) באופרה קומיק בפאריז, את ביקורתו ה"גומזת" של Jean Henri Dupin, על האופרה הפופולארית והמושמעת ביותר בעולם. את הביקורת הזו הקריא יוסי שיפמן בהרצאה שקדמה להקרנת האופרה. בהרצאה, סיפר על ההיסטוריה של האופרה שהמלחין שלה מת זמן קצר לאחר הבכורה. על המהלך המהפכני של בני משפחתו שדאגו להלחין את קטעי הדיבור שהשאיר ז'ורז' ביזה ללא מנגינה ועל ליאונרד ברנשטיין שהחליט לגאול את האופרה מהתוספות שלא כללה במקור ולהשמיע אותה כמו שביזה חלם.
הסיפור? כמו ברב האופרות: משולש רומנטי. אהבה. אכזבה. המאוהב הורג את האהובה. סיפור מתח שסופו ידוע מראש כבר 135 שנה, ובכל זאת מצליח להחזיק את הקהל במתח עד הרגע האחרון. ואם היה ספק לגבי כוחה של האופרה הזו "להחזיק את המתח", מופיע המנצח בתחילת האופרה, עוד מאחורי הקלעים ורומז לנו מראש על הטרגדיה שתתגלה מבין קפליה. ובכל זאת, זה עבד גם הפעם... ובגדול.
סיפור ממש לא חשוב, אבל כשהכל מתחיל בפתח מפעל הסיגריות בסביליה, הסיפור מותח ומלא יצר ותשוקה. חגיגה לאוזן ולעיין. שער המפעל. השוטרים וגברי סביליה מחכים בעיניים רעבות "לתפוס" שם אהבה של רגע. פועלות המפעל יוצאות להפסקה. "עושות עיניים" לכולם. גם הן מחכות לאהבה קצרה.
מהרגע שכרמן (אנה קתרינה אנטונצ'י) יוצאת החוצה משער המפעל, הכל תוסס ומהפנט. עם חיוך רחב, קול ענק ומשחק כובש, היא מעמידה את הגברים על מקומם. שדיה שופעים וגולשים מתוך מחשוף נדיב שהיא והצלם כנראה עשו יד אחת להציג לראווה לאורך כל הסרט. באסרטיביות רבה היא מכריזה שפה היא קובעת את הכללים. אתה מחכה לאהבה? היא תחליט אם תזכה בה. "כרגע אני לא יודעת. אולי לעולם לא... אולי מחר."
כל קטעי השירה מוכרים ואהובים. קטעי סולו נפלאים, שירת מקהלה סוחפת, אריות משלהבות וריקודים ספרדיים סוערים. החום הספרדי והתשוקה הצוענית של כרמן מתעוררים לחיים בהפקתה של הבימאית פרנצ'סקה זמבלו, ומשחזרים את העולם החושני וצרוב-השמש בספרד של המאה ה-19. במרכז, הסיפור, כרמן, אותה מגלמת הזמרת- שחקנית הנהדרת, אנה קתרינה אנטונצ'י. מולה, שני הגברים המגלמים את מושאי אהבתה; הטנור הגרמני יונאס קאופמן והבריטון האיטלקי אילדברנדו ד'ארקנג'לו.
בעיני, האופרה על מסך הקולנוע, היא חוויה עשירה יותר מאשר על הבמה. מצלמת הקולנוע יכולה לרחף אל בור התזמורת כדי להראות מקרוב את המנצח, לרחף מלמעלה ולהראות מקרוב את פצצת אנרגיה שזורמת אל הנגנים ומקרינה מהם אל הקהל כולו. היא מתקרבת ברגעים הדרמטיים אל פניהם של הסולנים ולאחר סיום אריה מדהימה, ניתן לראות את אגלי הזיעה שלהם ואפילו דמעה קטנה ניגרת לקול מחיאות הכפיים הסוערות. התרגום המעולה והמדוייק לעברית של ישראל אובל, מאפשר לעקוב בקלות אחר ההתרחשויות (בכל זאת עדיף להבין את הסיפור) ומערכת הסאונד הנפלאה נשמעת לפחות כמו בטבע.
אני מאד אוהב גם את ההרצאות של יוסי שיפמן לפני ההקרנה. הפעם הוא סיפר על ההיסטוריה הפתלתלה של האופרה, ועל מוטיבים דרמטיים ומוסיקליים בה. עבורי, ההרצאה הוסיפה הרבה לחוויה. בעיני גם היתה זו ההפקה המרגשת ביותר של האופרה המלכותית מקובנט גארדן, אבל זה כבר ענין של טעם. תצטרכו להחליט בעצמכם. אני ממליץ.
שלכם,
יורם בר-סלע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן